סליחה, אפשר בבקשה משהו קטן??

כשאת רוצה לבקש משהו משכנה- איך את עושה את זה?

או לחילופין כשאת צריכה עזרה מאדם זר ברחוב- איך את ניגשת??

כמובן שאת מבקשת באדיבות, מתוך רגישות למצבו- אם הוא עסוק- כנראה לא תפני אליו..

לא שוכחת לבקש בעדינות ולהוסיף את מילת הקסם: בבקשה,

מראש את מקבלת אפשרות של סירוב לבקשה- וגם הסירוב יתקבל בחיוך ובאהבה..

נכון???

האם זה שונה מאיך שאני צריכה לבקש מהילדים שלי???

למה כשאני מבקשת מהילדים,

זה יהיה יותר באופן של דרישה: "לך תסדר את החדר"..

והרבה פעמים זה יהיה עם תוספת המילה: עכשיו! (גם אם הוא עם חברים)?

למה כשאני מבקשת מהילדים-

סירוב תמיד מקפיץ אותי, מתקבל אצלי כחוצפה,

ומיד אני חושבת לעצמי "הוא לא שם עלי בכלל" וכו??

ובד"כ- הפניה תראה יותר כציווי מאשר בקשה?  

כדי לזכות לשיתוף פעולה- אני צריכה לדעת גם איך לבקש..

אי אפשר לדרוש ולצפות שיעמדו דום לבקשותיי..

לציווי יש סיכוי גדול לזמן חסימה ריגשית אצל השני..

התנגדות מייצרת התנגדות.

וכשאני בקליניקה מסבירה את זה לאימהות לעומק-

פתאום האסימון נופל, והן רואות איך זה פוגש אותנו כמעט בכל מקום בחיים…

אם אני אבקש,

ואביע את זה כמו שאני מבקשת מאדם זר ברחוב:

ברכות, בבקשה, עם הסכמה פנימית לקבל את גם סירוב, מתוך התחשבות בו ובעיסוקיו..

וכשאבקש כך, הסיכויים שהוא ישתף איתי פעולה יגברו,

הוא לא ירגיש צורך פנימי בלתי מוסבר להתנגד אלי,

והוא ירצה לשמח אותי ולשתף פעולה..